שבוע אחד

הדבר הבא שיקרה בלתי נתפס

בכל חברה, כתב מישל פוקו ב-1975, יש משמוע של הגוף, מלשון משמעת. במערב, עד המאה ה-18, היחס הזה נשמר לנזירים, חיילים, צמיתים, עבדים ומשרתים. הם אלה שהשימוש בגוף שלהם נשלט בידי גחמותיו של אדם אחר. מהמאה ה-18, כמעט כל בני האדם תחת המכבש שמשלב בין כלכלת הגוף לאופנות ומכתיב ממש את האופן שבו אנו הולכים, יושבים, נעים במרחב. פוקו ממשיך במאסה המבריקה הזאת (באמת, אין על פוקו) ומראה שלב אחרי שלב הרעיון שהשימוש בגוף האנושי אינו טבעי, ולמעשה רחוק מלהיות טבעי, שכן אנחנו תמיד נתונים תחת מבט חברתי המכונן אותנו. לתובנה דומה הגיע גם ד"ר מתן אלעמי, שהוא האחראי על חדרי הלידה בבית החולים לניאדו בנתניה, המוביל בלידות טבעיות בארץ. הפודקאסט של ד"ר אלעמי מתחיל בהרהור מניסיונו כרופא מיילד, שתוהה עד כמה מהסיבוכים בחדר הלידה מגיעים משום שנשים מוגבלות בשימוש בגוף שלהן. מינקות החברה מחנכת נשים שלא לצעוק, לא לתפוס מקום, לא להשתולל או לנהוג בפראות. כל הדברים שלידה דורשת. כשהאזנתי לפודקאסט ברכבת לירושלים (שם ניתחתי את פוקו) התחלתי לבכות. 

-

ב-23 באוגוסט בשעה 16:36 התקשרתי לאורי הדולה. כרעתי על ארבע על הרצפה. היא ענתה מיד. הקפדתי על קול שקול ורגוע ובחרתי מילים בקפידה, כדי שאורי תבין שאני לא היסטרית אלא באמת באמת מתכוונת למה שאני אומרת. אמרתי לה שכואב לי מאוד, כואב בלי הפסקה, גם במהלך הצירים וגם בין לבין. זאת הייתה אסקלציה מבהילה, כי עד הצהריים בערך יכולתי ממש לנוח בהפסקות שבין ציר לציר. אורי אמרה לי בסבלנות שאני יחסית מעט זמן בצירים, לידה ראשונה, וכנראה שיש לפני עוד הרבה שעות. אם כואב מאוד, היא אמרה, אולי נתפס לי שריר, ומוטב לתרגל כמה תנוחות הפוכות.

שעה לאחר מכן החלטתי שהכאב קשה מדי, ושאני מוכרחה שניסע לבית החולים. הגענו לשם מוכנים לגמרי לשמוע שהכל בסדר ושיש עוד הרבה זמן, זאת לידה ראשונה. במקום זה כואב לי כל כך עד שאני בקושי מצליחה לעמוד וקורסת על הרצפה. מיילדת אחת מרחמת עליי וחותכת לי את התור במיון נשים. היא בודקת אותי ואומרת שאני בפתיחה שבע וצריכה מיד לעבור לחדר הלידה.

"בקיצור", סיכם חבר מהתיכון, "כמעט היית מאלה שמחרבנות את התינוק באסלה". 

משהו כזה. 

בגלל המהירות אין אפשרות לשיכוך כאבים משום סוג. על אפידורל אין מה לדבר, ואין חדר זמין עם גז צחוק. אין גם רגע לעכל. מהרגע שנכנסתי לחדר הלידה הפכתי לחיה. צרחתי ונהמתי, זמזמתי, נשכתי את עצמי ביד עד כאב שנשאר עוד ימים, פרצתי בצחוק מנותק מהקשר, דפקתי את הראש במסגרת המיטה. אני זוכרת מעט, בהבזקים. הרוב מגיע אליי ממה שצילמה אורי. אבל יש רגע אחד שזכור לי. בהפוגה רגעית בצירי הלחץ, אני תופסת את המיילדת. תקשיבי, גיל, אני אומרת לה, ואני מקפידה על הקול שלי, שיהיה רגוע, שלא תחשוב שאני היסטרית או מבוהלת, שתבין שאני רצינית: אני יודעת שהיו פה צחוקים ובדיחות והכל בסדר, אבל אני רוצה שזה ייגמר. מה את יכולה להציע לי?

(תעבירי אותי מהפראי אל הממושמע, פוקו אומר). 

כלום, היא אומרת בשלווה. 

אני בטוחה שיש משהו, אני אומרת, ועדיין מקפידה על הקול. את יכולה להביא סכין? להעביר אותי לניתוח? אולי מלקחיים? 

(עזרי לי להתרחק מהמוות, עזרי לי להיכנס אל התרבות)

לא בבית ספרנו, מותק, היא אומרת. ציר גדול מגיע. כמה ימים אחר כך, חברה תשאל אותי אם זה כואב כמו כאבי מחזור. לא, זה כואב כמו גולגלת שמנסה לפרוץ החוצה מהאגן.

דנה, גיל שואלת אותי, למה היא לא יוצאת? 

תעבירי אותי לקיסרי, אני מתחננת. 

אני רוצה שתחשבי רגע, היא ממשיכה, היא כבר כאן. למה היא לא יוצאת? 

אולי כי העולם חרא, אני חושבת לעצמי. והעולם חרא, באמת, אבל אני אגן עלייך, תינוקת. ציר נוסף. לא, זה לא זה. הזמן עוצר.

אה, אומר קול קטן בתוכי, זה בגלל שאת לא מצליחה לדמיין את זה. הדבר הבא שיקרה הוא בלתי נתפס, הוא מחוץ לגבולות התחושה שלך. את צריכה לאפשר לו להגיע בלי להבין.

לרגע אחד הגוף שלי ואני במקום שאי אפשר להבין: העור מתוח מדי. השרירים והעצמות מתוחים עד הקצה סביב לראש של הבת שלי. שום מילה במשפט הזה לא נתפסת, ובכל זאת, זה קורה.

התינוקת מחליקה החוצה ומיד מתחילה לצרוח. היצור שעין לא שזפה נוחת בעולם ומיד נכנס אל התרבות: עוד לפני שמנתקים את חבל הטבור, מצמידים אליה אזיקונים עם מספר תעודת זהות, מגדר ושם ההורה. 

-

מחלקת יולדות היא המחלקה היחידה בבית החולים שאף אחד לא ממש רוצה להשתחרר ממנה. האחיות מטפלות בתינוקות ביעילות קשובה וממכרת. מתייחסים להורים בפעם האחרונה בחיים כאל מרכז האירוע. והכי חשוב: כל מי שאת רואה הוא כמוך, אדם המום דעת, שחווה ממש לאחרונה את קצה הבריאה. די מהר הבחנתי שכולם מסתובבים סמוקי לחיים מרוב אוקסיטוצין, ושבכי של מבוגרים או תינוקות מתקבל בהבנה בכל שעה או מקום. המרחב הלימניאלי האמיתי. המחלקה היא החוליה המקשרת בין המרחב החייתי של הלידה - לבין העולם שבחוץ, שבו לובשים ג'ינס ועוסקים בהרחבה בדברים אחרים, כאילו למשהו יש משמעות. הסמל הבולט ביותר של המעבר הוא העריסה השקופה, עגלת פלסטיק שההורים מגלגלים ממקום למקום. היא ההפך המוחלט של הרחם האטום, האדום, של פרטיות ההתהוות. עגלת הפלסטיק היא ההפך מלהיות בתוך הגוף של אמא, ואסור באיסור נמרץ לשאת תינוקות על הידיים בשטח בית החולים. די מהר שוכחות את הכאב. די מהר מגיעים הורמונים אחרים ומציפים את הדם. התינוקת נעטפת בשתי שכבות של בגדים. עוד מעט נצטרך לבחור לה שם ולרשום אותה במרשם הפנים.

-

תוך כדי הלידה גיל המיילדת שאלה את הדולה איך הגעתי בפתיחה כל כך מתקדמת לבית החולים. היא אמרה לי שהיא בכאבים, שיחזרה אורי, אבל היא הייתה כל כך רגועה, שחשבתי שיש עוד הרבה זמן. 

התרבות מנעה מהשפה של הגוף להתפרץ. 

---

הטקסט הזה הוא חלק מאוסף של דברים שכתבתי לעצמי בעשרת השבועות מאז הלידה. אני כותבת באיטיות מקוטעת, כשהעייפות והטיפול בתינוקת מאפשרים לי, ואשמח לשלוח לכם עוד כמה כאלו. 

להת.